ספק פנימי - הפחד שלא אהיה מספיק

עמוק עמוק בפנים, עולה לו הקול הזה, קצת חלש אבל מאוד ברור: "ומה אם אני לא מספיקה?"

הפחד הזה הוא חבר ישן, הוא מגיע מהפחד שמישהו יראה אותי בדיוק כמו שאני, לעיתים מבולבלת ולעיתים פגיעה. הוא נולד אי שם בילדות, כשהביקורת והשיפוטיות היו חלק מהאוויר שנשמתי. אולי זו הייתה הערה ממורה, אולי צחוק מהחברים, אולי דוד שהעיר הערה עוקצנית, או מישהו במשפחה שאמר לי להיות "יותר." כל רגע כזה הוסיף עוד שכבה של ספק, כמו לבנה על לבנה, עד שזה הפך לקיר.

כל השיפוטיות הזאת שספגנו מבחוץ, מהר מאוד בונה לה בית קבע אצלנו בראש. פתאום אנחנו בוחנים כל מילה שאנחנו אומרים, כל בחירה, כל טעות קטנה כאילו היא מתנוססת על איזה שלט חוצות שמגדיר מי אנחנו. ואז, בלי שנשים לב, זה גם מחלחל החוצה. אנחנו מתחילים לשפוט אחרים. לא כי אנחנו רעים, אלא כי השיפוטיות הזו נהיית הרגל.

אז למה זה קורה? כי זה סוג של מנגנון הישרדות אבולוציוני. רצון להשתייך, להיות "בצד של השבט," להבין מי נגד מי. זה כמעט אוטומטי. זה הפחד מהשונה והבלתי מוכר. זה הצורך בסדר ושליטה במציאות. 

אבל כמובן שזה פחד. ופחד שהוא אשליה, כי בואו נודה על האמת, הספק עדיין שם, לא הולך לשום מקום. במקום להרגיע אותו, אנחנו רק ממשיכים להזין אותו.

עכשיו, לא כל שיפוטיות היא רעה. לפעמים היא שם כדי לעזור לנו להבחין בין מה נכון לנו למה שלא, להבין מה מתאים ומה לא. עם זאת, כששיפוטיות מונעת מאיתנו לראות אנשים כפי שהם באמת, היא יכולה להפוך לבעיה.

אז איך נרפא את הספק הפנימי שמוביל אותנו לביקורתיות? נתרגל חמלה. חמלה כלפי עצמנו וחמלה כלפי חוץ. ואיך נתרגל חמלה? קודם כל, חשוב להיות מודעים למחשבות או לתגובות השיפוטיות שלנו. כשאנחנו מזהים רגע כזה, להגיד לעצמנו: "אני שם לב שאני שופט. מה זה יכול ללמד אותי?". ובמקום לשפוט נסו לשאול: "למה זה מפריע לי", "האם יש בי חלק כזה שאני לא מקבל?", "מה אותו אדם עבר שהוביל אותו להתנהג ככה?"

זה תהליך וזה דורש תרגול כי השיפוטיות היא מנגנון הגנה חזק. אבל כשאנחנו מצליחים להתגבר עליה, אפילו לרגע אחד, אנחנו נותנים לעצמנו את מה שלא תמיד קיבלנו בעבר - חמלה.

כי כשאנחנו בוחרים חמלה במקום שיפוט, אנחנו בוחרים לראות את עצמנו ואת האחרים כפי שאנחנו באמת,  אנושיים וכבר מספיקים.

אתם מספיקים. תמיד הייתם ❤️

לתהליכי עומק, אתם מוזמנים ליצור איתי קשר.

צור קשר