לצלול לעומקים

בתמונה הזו, שבה אני עומדת מול נוף של הרים, המחשבה הראשונה שעלתה בי לא היתה על הגובה שלהם, אלא על העומקים שבתוכנו. העבודה הפנימית שלנו היא לא מסע אל מחוץ לעצמנו. היא ירידה למעמקים, שכבה אחר שכבה, כדי לגלות מה באמת מתחולל בתוכנו.

בכל פעם שאני בוחרת להתכנס פנימה, אני מגלה עולם עמוק. עולם של רגשות וזיכרונות שמבקשים לקבל מקום. ולצד זה, אני פוגשת גם את הספקות והפחדים שלי. כמו שומרים על סף העומק הבא, מזכירים לי שהעבודה הפנימית היא לא רק להרגיש, אלא גם לפעול.

לרדת לעומקים שלי זה לא פשוט. כל ירידה דורשת ממני אומץ, כי בעומקים האלו אני פוגשת את הפחד. פחד להיכשל, פחד ממה יגידו, פחד לגלות חלקים בי שאולי לא אהבתי בעבר. ברגעים האלו אני מוצאת את עצמי מתמודדת עם תחושת תקיעות, כאילו אני עומדת בתוך בוץ טובעני. כל צעד קדימה מרגיש מדוד, מחושב, רצון לוודא שאני לא טועה, שאני נשארת "בצד הבטוח".

אבל העומקים האלו לא מאפשרים לי להישאר שם לאורך זמן. הם כמו קול פנימי שמבקש שאעז. שאעז לקחת את הצעד הבא גם אם הוא מפחיד. ברגעים האלו אני מבינה שלפעמים אי אפשר להיות בטוחה. לפעמים, כדי להשתחרר, אני צריכה להסכים להירטב, להתלכלך, ולעבור דרך מה שנראה בהתחלה בלתי אפשרי.

דווקא בעומקים הכי קשים אני מגלה כמה הפחד הוא לא אויב, אלא מורה. הוא מצביע על המקומות שבהם אני מחזיקה דפוסים שכבר לא משרתים אותי, ועל האמונות שאני צריכה לשחרר. כן, זה דורש אומץ, אבל בכל פעם שאני בוחרת להתמודד, אני מגלה עוד משהו על עצמי.

העבודה הפנימית לא נעצרת בגילוי התובנות. הן לא שוות דבר אם אני לא מוכנה לפעול בהתאם. וזה בדיוק החלק שדורש ממני לשבור דפוסים ישנים ולפעול בניגוד למה שמוכר לי. לדבר במקום לשתוק, להתקרב במקום להתרחק, לבקש עזרה כשאני צריכה. כל פעולה כזו היא כמו קרש שמאפשר לי לעלות מתוך הבוץ ולהמשיך הלאה.

אם יש משהו שאני יודעת, זה שהעבודה הפנימית שלנו, גם כשהיא קשה, היא תמיד שווה את זה.

אני מזמינה אתכם לשאול את עצמכם:

• איזה פחד מחזיק אתכם כרגע במקום?

• האם יש צעד קטן אחד שתוכלו לעשות היום כדי להתקדם למרות הפחד?

• מה אתם עשויים לגלות אם תבחרו להמשיך?

ואל תפחדו מהבוץ, דווקא שם מחכים הגילויים הגדולים ביותר. כל עומק שתסכימו לצלול אליו יביא אתכם קרוב יותר לעצמכם ולחיים שמחוברים למהות האמיתית שלכם.

לתהליכי עומק, אתם מוזמנים ליצור איתי קשר.

צור קשר