המתנה שהופכת לקללה

אני זוכרת שהתכוננתי פעם לראיון עבודה וחשבתי על השאלה המפורסמת: מה התכונה הכי טובה שלי ומה הכי פחות? והתשובה שעלתה לי הייתה "פרפקציוניזם". הרי להיות פרפקציוניסט זה כמעט כמו להגיד: "אני שואפת למצוינות, שואפת להישגים גבוהים". מי לא היה רוצה את זה?

באותו רגע, חשבתי שזו התשובה המושלמת. אבל החיים לימדו אותי פרספקטיבה אחרת לגמרי.

פרפקציוניזם, יכול להיות גם מחסום עצום.

כשאנחנו מחכים שמשהו שאנחנו עושים יהיה מושלם לפני שנראה אותו לעולם, אם זה פרויקט, רעיון או יצירה, אנחנו לא רק מעכבים את עצמנו, אלא מפספסים את ההזדמנות שלנו לגדול. איך נלמד, אם לא מטעויות? איך נבנה את החוסן שלנו, את הביטחון ביכולת שלנו להתמודד עם פידבק, כישלונות ואפילו הצלחות חלקיות?

בפרפקציוניזם, האנרגיה הראשונית, זאת שמילאה אותנו בתשוקה ובהתרגשות, נעלמת לאט לאט בתוך ים של תיקונים אינסופיים. אנחנו "מדייקים" את עצמנו לדעת, עד שהאותנטיות, הקסם הראשוני שהיה שם, מתפוגג ונעלם.

והחיים? היופי שלהם הוא דווקא באי-השלמות. הם מתגלים במקומות הלא צפויים, בחיבורים הלא סימטריים, בחתיכות השבורות שאנחנו אוספים והופכים ליצירת מופת ייחודית, שהיא אנחנו.

אז אל תתבלבלו עם פרפקציוניזם. הוא לא חייב להיות הסמן למצוינות. לפעמים, הוא רק מסכה לפחד מכישלון.

אם יש לכם משהו לחלוק עם העולם, תעשו את זה, גם אם הוא לא מושלם. כי מה שבאמת משנה הוא התהליך, האומץ, והיכולת להעז לצאת את האור.

לתהליכי עומק, אתם מוזמנים ליצור איתי קשר.

צור קשר